תופעת השעיר לעזאזל מוזכרת בתנ”ך כמצווה המקוימת ביום כיפור. על מנת לכפר על חטאי העם הכוהן הגדול היה מטיל גורל ואחד השעירים היה מוקרב כקורבן בבית המקדש והשני היה מושלך מצוק גבוה על מנת לכפר על חטאי העם.
תופעה זו קיימת גם בעמים, קבוצות וארגונים. כל מי שמנחה קבוצות מכיר את התופעה. הקבוצה מייחסת לאחד מחבריה היבטים שליליים והתנהגות בעייתית הפוגעת לדעת חברי הקבוצה בהתנהלות  הקבוצתית.
בעצם הטלת האשמה על אחר, חברי הקבוצה עושים שתי פעולות שמשרתות את האינטרסים שלהם:
הפעולה הראשונה – בעצם הטלת האחריות על מישהו אחר חברי הקבוצה “מנקים” את עצמם מאחריות.
הפעולה השנייה – הדיון ממוקד באחר ולא בי.
ברור שתופעות אלה מקשות מאוד על עבודה אפקטיבית של קבוצה. (וזה לא אומר שמי שהפך לשעיר לעזאזל לא הרוויח ביושר את מעמדו). מה שנכון לקבוצות נכון לא פעם גם לארגונים. בלא מעט מערכות ארגוניות יש נטייה להטיל אחריות על מנהל/צוות/מחלקה מסוימת כאחראית למצב. אם רק יפתרו ממנה יגאל הארגון, בדיוק כמו שתיגאל הקבוצה. לרוב, זוהי פנטזיה לא מציאותית. לרב הבעיות הארגוניות הן הרבה מעבר למנהל/צוות/מחלקה מסוימת. והניסיון להיפטר מאותם “שעירים לעזאזל” לא באמת יפתרו את הבעיות הארגוניות. לא מעט ארגונים מחפשים את הפתרון הקל. אם ניפתר מהשעיר לעזאזל תיפתרנה הבעיות. לרוב, זה לא ממש קורה.

אז מה עושים?
כמו שמנחה קבוצות מיומן אמור לזהות את התופעה, להציף אותה, להציע לחברי הקבוצה להתבונן על תהליך, לבחון את התנהלותם לאור התבוננות זו, כך גם היועץ ארגוני, צריך
לשקף את התופעה בפני הנהלת הארגון תוך הבנה מה תופעת השעיר לעזאזל משרתת, מה היא מונעת ומה צריך לעשות כדי לשנות את המצב.
לרוב, תופעת השעיר לעזאזל היא סוג של מכבסת חטאים שמשחררת את הקבוצה/הארגון מהתמודדות עם בעיות משמעותיות אחרות. תפקידם של היועצים לתסכל את הפתרון הזה ולאפשר לארגון לפתח פתרון אפקטיבי שאינו עוסק בהאשמת האחר אלא מייצר מענים אפקטיביים לבעיות הארגוניות.