זה קורה בלא מעט מערכות יחסים. יוצאים עם מישהו מדהים/נהדר/משגע/סוף הדרך. מסיבות שונות נאלצים להיפרד. מתחילים להכיר בחורים חדשים ואף אחד “זה לא זה”. משווים את כולם ל”מישהו”, הבחור החדש לא יכול לעמוד לחץ. הוא מנסה להגיד רגע אני שונה/אחר. אני זה לא הוא. תסמונת אקס מיתולוגי קלאסית. (בכל מקום בו הכתוב הוא בלשון זכר הכוונה היא גם ללשון נקבה וברוח ימים אלה גם בשפת הקהילה :))

נזכרתי בנושא כי מתחילות להתפרסם ידיעות על כך שמאמן ברצלונה בעונה הנוכחית, טאטא מרטינו כנראה יבקש לסיים את תפקידו. הסיבה, הוא אינו עומד בלחץ ההשוואה לפפ גווארדיולה. מאמנה עד לפני שנתיים של ברצלונה.

גווארדיולה שאימן את ברצלונה במשך 4 שנים זכה אתה ב – 13 תארים. הישג בלתי נתפס. כיום הוא עושה חייל בבאיירן מינכן. נכון שבין מרטינו לגוורדיואלה היה טיטו וילנובה. אבל זה לא ממש נחשב כי טיטו נעדר במרבית העונה עקב מחלה.

בעיית האקס המיתולוגי קיימת לא רק בזוגיות או בכדורגל. היא מתרחשת גם בארגונים. כשמנהל חדש מגיע להחליף מנהל מיתולוגי, אהוד ובעל הישגים. איך נכנסים לנעלים של אחד כזה. איך מובילים את הארגון להישגים, איך נמנעים מהשוואות. האמת? קשה, קשה מאוד. זה כמעט לבקש לפעול בניגוד לטבע האנושי. 

מי שמקבל על עצמו תפקיד ניהולי בסיטואציה כזו צריך לקחת בחשבון גם את מרכיב ההשוואה. הוא תמיד קיימת. על אחת כמה וכמה למנהל מצליח. אז מה בכל זאת ניתן לעשות?.
צריך להבין שזה המצב. לא יעזור כלום. אי אפשר וגם לא נכון להלחם בזה. לפרגן למנהל הקודם ולא לנסות לבטל אותו. יחד עם זאת לאט (בהנחה שלארגון יש את הסבלנות הנדרשת) להתחיל לחפש כיווני פעולה חדשים, נוספים ואחרים. לנסות ולהנחיל את סגנון הניהול החדש, האחר והשונה תוך הצגת התועלות שלו (בלי לבטל את הקודמות) ובעיקר לקוות שלארגון תהיה נכונות לתת הזדמנות אמתית, לפני שמתחילים להשוות ולהגיד “זה לא זה”.

זו סיטואציה ניהולית מורכבת ומסובכת שאין לה פתרונות קסם.