השבוע ארע אירוע נדיר.
מירוסלב קלוזה, חלוץ נאפולי כבש שער ביד. השופט אישר את השער. קלוזה ניגש לשופט ואמר לו שהשער נכבש ביד. השופט ביטל את השער. קבוצתו של קלוזה הייתה בפיגור של 1:0. ייתכן ואם השער היה מאושר זה היה משנה את מהלך המשחק שבסופו הפסידה נאפולי (קבוצתו של קלוזה 3:0). אפשר לקרוא על מה שקרה כאן. 

מה שקלוזה עשה מרגש. לא רק כי זה נכון, הוגן וראוי אלא משום שהוא פעל כנגד הזרם. מרבית השחקנים בעולם ובוודאי בארץ היו חוגגים את השער, מיתממים ולא מבינים על מה המהומה. זה מה שעשה תיירי הנרי כאשר כבש שער ביד שהעלה את צרפת למשחקי הגביע העולמי בדרום אפריקה, זה מה שעה מרדונה נגד אנגליה בגביע העולם במקסיקו ויש עוד עשרות אם לא מאות דוגמאות כאלה.

המיוחד במה שעשה קלוזה הוא בכך שפעל בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שעליו חונך, לנצח, לסטנדרט המקובל בענף הכדורגל ואולי גם בניגוד לאינטרס של קבוצתו. זו החלטה שצריך לקבל באותה השנייה. לא דקה או שתיים אחר כך. צריך אומץ לפעול נגד האינסטינקט הראשוני של לחגוג לשמוח ואולי לשנות את מהלך המשחק. 

בעיני זה היה רגע קטן שמגדיר מהי מנהיגות.