ברומא, היה כלל שאסר על הקונסולים לחצות את נהר הרוביקון עם גייסותיהם כיוון שהדבר נחשב לאיום והתקפה על הסנט הרומי. יוליוס קיסר הגיע לנהר הרוביקון ועשה את מה שלא יעשה ולא עשו לפניו. הוא חצה את הרוביקון עם גייסותיו. מאז נכנס ללקסיקון המונח לחצות את הרוביקון כצעד שאין ממנו חזרה.

בכל תהליך שינוי יש  רגע כזה של חציית הרוביקון. רגע אמת. מזוכך, ברור, צלול ובהיר.
הרגע הזה שבו מתכנסות יחד ההצהרות והאמירות על הרצון לשינוי, למוכנות לבצע את הפעולות הנדרשות. גם אם הן קשות (ומה לעשות, ברוב השינויים הארגוניים יש צורך לנקוט לא פעם מהלכים לא פופולריים). הרגע בו עוברים ממילים למעשים. 
אני מכיר לא מעט ארגונים והנהלות שמצהירות חדשות לבקרים על הצורך בשינוי, מהללים את חשיבותו, ומעלות על נס כמה השינוי יהיה מהלך מועיל, רצוי ונדרש לחברה. עד לרגע בו הן נדרשות גם לבצע את הפעולות המשתמעות מהצהרות.

למה הדבר דומה, להורים שאומרים לילד שלהם שהוא צריך להיות במיטה בשעה שמונה בערב. בשעה היעודה הם רואים את הילד מציץ לסלון. רגע המבחן הגיע. אם ההורים ישדרו לילד נחישות ועמידה על העקרונות שנקבעו, הילד יבין שההורים מתכוונים למה שהם אומרים. אם ההורים יזמינו את הילד להצטרף אליהם, הוא בחושיו החדים יבין שיש פער בין ההצהרות על :” תהיה בשמונה במיטה” ובין הכוונה ליישם את ההצהרה. מרגע שהוא הבין זאת הוא יעשה ככל יכולתו למסמס את החלטת ההורים. 

אם הנהלות מצהירות על רצון לשנות הן צריכות להבין שיש יום בו הן תידרשנה לפרוע את הצהרותיהן. לא פעם זה קשה כי הרגע הזה דורש יציאה מאזור הנוחות האישי והארגוני, פרידה מאנשים, שינוי תהליכי עבודה, שינוי פרדיגמה, שינוי מודל עסקי ועוד.

רק הנהלות שצולחות את הרוביקון, באומץ, בנחישות תוך מוכנות לשלם את המחירים הנדרשים יכולות להגיד שהן מובילות שינוי. יש לזה שם. קוראים לזה מנהיגות.
ללא חציית הרוביקון, הצהרות ההנהלות נשארות מילים ריקות מתוכן. 
המבחן האולטימטיבי של הנהלות. השלב בו נגמרות המילים ומתחילים המעשים.