בביקור בברלין ראיתי כיצד עיר מודרנית בוחרת להתייחס לתושביה ולמבקרים בה.

קודם כל הזכות לשירותים (תרתי משמע). כמעט בכל מקום, ברחובות המרכזיים יש שירותים ציבוריים. המחיר לשימוש בשירותים נכון להיום 2.44 ש”ח (חצי יורו). נשמע לכם יקר? השירותים נקיים ומצוחצחים. פשוט תענוג. מבינים שם שלתושבים ולתיירים יש צרכים. פשוטו כמשמעו.
הנקודה השנייה, הזכות למידע. ברחובות הראשיים של העיר יש מידע על המרחק מהנקודה בה נמצאים ועד למוזיאון, הפארק, האנדרטה הקרובה. כמה פשוט, כמה נוח.
הנקודה השלישית, בתחנות האוטובוס והרכבת יש שלט המודיע תוך כמה דקות מגיע האוטובוס. מדהים.

ניסיתי לחשוב למה זה קורה? מדוע השירותים הכול כך בסיסיים קיימים שם ולא כאן. נראה לי שהתשובה נעוצה בתפיסת הרשות כלפי האזרח. בניגוד לתפיסה הרווחת באירופה שבה לאזרח, לתושב ולתייר יש זכויות.  בארץ התפיסה היא אחרת לחלוטין. האזרח חייב המדינה רשאית.

חשבתם פעם מהן הזכויות שלנו כאזרחים, מה מגיע לנו? מה אנו חייבים לקבל מהמדינה. סיפור קטן, רק כדי לסבר את האוזן, על תפיסת המדינה כלפי אזרחיה: לפני מספר שנים, בעקבות עוד אחד מקיצוצי התשלומים בביטוח לאומי הוגשה עתירה לבג”ץ שחייבה את המדינה להשיב מהו הסכום המינימאלי הנדרש לקיום בכבוד במדינת ישראל. נחשו מה קרה?. המדינה סירבה להגיב לשאלה וביקשה מבג”ץ שישחרר אותה מנטל התשובה. בסופו של דבר הגיעו לפשרה: תוספת של עשרות שקלים בודדים בביטוח הלאומי והמדינה לא ענתה לשאלת הסכום הנדרש לקיום בכבוד.

ביקור בחו”ל מחדד שוב ושוב את הפער בין מה שאנחנו יכולים להיות, בין מה שאנחנו זכאים לו ובין המציאות בה אנו חיים. הפער הזה רק הולך וגדל.