תארו לעצמכם שיש לכם משאבים בסדר גודל של 500,000,000 אירו (במילים, חמש מאות מליון אירו או בעברית, חצי מיליארד אירו). חלק מהכוכבים והטאלנטים המוכשרים והמובילים בעולם נמצאים אצלכם. יש לכם בעיה קטנה, גם הארגון המתחרה הוא מצוין. בדיוק בשביל זה הביאו אתכם. להוביל, לקחת את הבכורה מהארגון המתחרה. ומה אתם עושים? מתנהגים כמו אחרון השפנים. באופן מניפולטיבי מנסים להפעיל לחץ על הסביבה ומאשימים את כל העולם ואשתו, לא לוקחים אחריות ומגלגלים אותה הלאה.

אני מדבר כמובן על מוריניו. האלכימאי, שמצליח להפוך את הזהב שיש לו ביד לזבל.

אף פעם לא החזקתי  ממנו. בעיני הוא מאמן של קבוצות קטנות שמיישם טקטיקה שהצליחה לו פעם אחת, בקבוצות אחרות, גדולות, בעלות מסורת, סגנון ואיכות יוצאת דופן. מוריניו הצליח לזכות עם פורטו בגביע האלופות באמצעות בונקר. התקפה מתפרצת אחת או שתיים הבקעה ושוב הסתגרות בבונקר. התוצאה מעל לכל. שום כבוד לדרך, לאופן השגת התוצאה, לסגנון, להנאה של הצופים. כלום. זה לא מעניין. מעניינת רק התוצאה. את הגישה הזו הוא הביא לכל מקום בו הוא אימן. צ’לסי, אינטר ועכשיו ריאל מדריד. נכון בחלק מהמקומות הוא זכה בתארים אבל הדרך, אוי הדרך. כאסחיסטית, מגעילה, דוחה מעל לכל מבזה את רוח המועדון והשחקנים המוכשרים (כמו אלה של ריאל למשל).

וקצת על ההשוואה בין אימון וניהול

בעיני זהו המאבק הנצחי בין הטווח הקצר והטווח הארוך. הישגים עכשיו ולא חשובה הדרך או בנייה לאורך זמן גם בויתור על תוצאות מידיות.

אני יודע שמנהלים נמדדים על תוצאות. שורה תחתונה. אבל בעיני גם לדרך יש משמעות. לעשות את זה נכון, למנף את היתרונות שיש לך, להעיז ולקחת סיכון, להפיק את המיטב מהכוכבים שעומדים לרשותך. ניהול ומנהיגות בדרך הנכונה יביאו אותך בסופו של דבר לתוצאות טובות יותר ולאורך זמן. דגש על תוצאות בלבד בטווח קצר סופם שלא בטוח שתשיג אותם (ריאל=אין אליפות, אין גביע בליגת האלופות) וגם אם כן הם משאירים לא פעם טעם מר על הדרך בה הושגו.

ולמוריניו כל שנשאר לי לאחל (כדברי קשת ליבליך הבת מצוווש): תאכל תחת.