ראיתי בתאטרון הקאמרי את ההצגה אל נקמות. הצגה חזקה, מטלטלת ולא קלה לעיכול.
תקציר העלילה. סרסור יהודי שמנהל בית בושת מתחת לביתו רוצה לכפר על מעשיו בהכנסת ספר תורה לביתו וחיתון בתו עם בחור ישיבה. ההצגה נוגעת בלא מעט נושאים שהיו והם עדיין טאבו בחברה הדתית/חרדית. אל תלכו. תרוצו.
לאורך כל הצגה אחד הקונפליקטים המרכזיים הוא השניות, הדואליות. היכולת לנהל שתי מערכות שעומדות בסתירה מוחלטת האחת עם השנייה. הציפייה של יעקב צ’פצ’וביץ, הסרסור שמנסה לחתן את בתו, היא שההפרדה הפיזית בין הלמעלה בבית (שבו נמצאים הוא ומשפחתו) והלמטה (בית הבושת), תהייה מוחלטת. ושם דבר ממה שקורה למטה לא יזלוג למעלה. אלה הן שתי מערכות נפרדות לחלוטין שלא אמורות לפגוש זו את זו. כמובן שמדובר בציפייה לא מציאותית.
לי זה הזכיר את סוגיית התרבות והערכים בארגונים. ארגונים מצהירים ברשימת הערכים שלהם, הערכים נאצלים והצהרות מלאות בכוונות טובות, אבל כשזה מגיע למבחן הביצוע, חלק מהן לא מתנהלות עפ”י ההצהרות, או שיש פער גדול בין ההצהרה, לביצוע ועל זה מגשרים בהסברים, יחצ”נים ושאר נסים ונפלאות.
דוגמא. ארגון שמצהיר שהוא נותן שרות יוצא מן הכלל ללקוחות שלו, אבל לא דואג למקום בו עובדיו יוכלו לאכול בשקט ולא לעיני הלקוחות (כן, תופתעו יש עוד כאלה), או שהשרות הפנימי, לעובדים לוקה בחסר, מתקשה להבין מדוע הלקוחות מתלוננים על השרות. הרי הארגון הצהיר.
תרבות ארגונית הוא מושג חמקמק, אחת הדרכים להבין אותו היא דרך שנועם מנלה, מגדיר כדמי רצינות. מה ארגונים נדרשים לעשות, לשלם, לשנות, כדי לעמוד בהבטחות שמצהירים עליהן.
בסופו של יום, כשעוסקים בנושאים כמו ערכים, מדובר בדיפוזיה, הם זולגים ממקום למקום. בחלק מהמקרים הם משנים לטובה, בחלק מהמקרים ההתנהגויות שלא מקדמות את הארגון, הופכות לנורמות המקובלות וההתנהלות הלקויה, אלה שלא רוצים, דווקא הן קונות אחיזה במציאות.
מנהלים וארגונים שמתנהלים במערכת סטנדרטים כפולה צריכים לדעת שיש לזה מחיר. והוא גבוה.
לכו להצגה ותבינו עד כמה.
