השבוע נזקקתי לשרותי משרד הרישוי בפתח תקווה.
הייתי שם אתמול. משרד הרישוי נמצא בתוך קניון והמקום עצמו נראה טוב. הבעיה היא בשרות. אם ננסה להגדיר אותו במילה אחת. גרוע. בשתי מילים. גרוע מאוד.
מאות אנשים ממתינים, 5 דלפקי שרות, בשניים בלבד מקבלים קהל, דלפק אחד משרת אנשים שהזמינו תור באינטרנט (מי ידע?) ועוד דלפק שרות מהיר שניתן לבצע בו מגוון מצומצם של פעולות. התוצאה: המתנה של למעלה משלוש שעות לפעולה פשוטה.
ביזיון. אין מילה אחרת להגדיר את מה שהמתרחש שם. צעקות, אנשים שנכנסים מהצד, לא באמת ברור איך הדברים מתנהלים. כששאלתי את אחד המאבטחים הוא אמר לי שהיום עוד רגוע. בדרך כלל זה הרבה יותר נורא. מנהל לשכת הרישוי לא נראה בשטח. מבחינתו אלה מראות של יום יום. אין מה להתרגש.
הגענו לפקידה. חנין. הייתה חייכנית, נחמדה, מסבירת פנים. כמי שמבין דבר או שניים בשרות, הייתי מלא התפעלות מהיכולת שלה לתת שרות באווירה שתיארתי. 10 דקות וזהו. אפשר ללכת.
הבעיה היא לא חנין. הבעיה היא ישראל (יש שניים).
ישראל הראשון הוא ישראל כ”ץ שר התחבורה. משרד הרישוי בתחום סמכותו. מן הראוי שייכנס לעובי הקורה וייבחן מה ניתן לעשות כדי לשנות/לשפר את השרות לאזרחים. אחרי הכל אנחנו משלמים מסים כדי לקבל שרות (סליחה על הנאיביות, אבל אני עדיין חושב שזו הסיבה שגובים מאתנו מסים). ישראל, תרשה לי לתת לך רמז, עוד סדנאות שרות הן לא הפתרון. חבל על הכסף.
ישראל השני, היא מדינת ישראל.
השאלה האסטרטגית שאף אחד לא מתייחס אליה ולצערי שום מערכת בחירות אינה מתנהלת סביבה, היא מהו השרות לו זכאים אזרחי ותושבי מדינת ישראל. מהי מערכת היחסים, בתחום השרות, שמתנהלת בין המדינה ובין אזרחיה. אני בספק אם אי פעם דנו בשאלה הזו במדינת ישראל. המדינה שהוקמה על דרישה להקרבה אין סופית מצד אזרחיה (מגש הכסף) כדי לשמר את קיומה, ממשיכה בתפיסה הזו. האזרח חייב, המדינה רשאית.
כשזו הגישה, לא חייבים לתת שרות. אפשר לתת שרות, לא חייבים. תגידו תודה שאין כאן קוזקים שאונסים את סבתא שלכם ואין כאן פוגרומים, שרות זה לחלשים. והמסים? זה כדי שלא יהיו פוגרמים וקוזקים.
מדינת ישראל מודל 2017 מעולם לא הצליחה להתעלות מעל שני השלבים הראשונים בסולם של מאסלו. צרכים בסיסיים וצרכי ביטחון. הגיע הזמן להתקדם.