היום, הנכד שלי, בן 5.
רצינו לקנות לו מתנה. אי אפשר להגיע לחנות הצעצועים שמצאנו בה מתנות שוות במיוחד. יש עוצר.
צלצלנו לחנות שקנינו בה לאחרונה לא מעט משחקים, כדי לראות מה ניתן לעשות. המוכרת אמרה שנתקשר אליה בשיחת וידאו בווטסאפ. היא תראה לנו צעצועים, אנחנו נבחר והם ישלחו עם שליח. על פניו, אחלה פתרון. במחשבה שנייה. מדובר בהחמצה ענקית של החנות. להלן הסיבות ומה ניתן היה לעשות אחרת.
1. תקלה ראשונה, לחנות אין אתר. לא ניתן לראות אילו צעצועים יש. מה מחירם וסיווגם לפי גילאים, ואילו תכונות המשחקים מפתחים אצל הילד.
2. תקלה שנייה, לפני חודשיים קנינו בחנות הזו אחלה צעצועים, חזרנו אחרי חודש. המוכר זיהה אותנו. ואפילו זכר מה קנינו. המוכר יכול היה לשאול על תאריכי ימי ההולדת של הנכד והנכדה, לצלצל בקירוב למועד או לשלוח הודעה עם צעצועים שיכולים להיות אופציה לקניה. (הוא פחות או יותר הבין לאן אנחנו מכוונים). במילים אחרות, לבנות מאגר נתונים של הלקוחות, כדי לדייק הן את מה שהלקוח מבקש/רוצה והן את חוויית הלקוח. לא קרה. חבל.
3. במקום להתחבר בווידאו בווטסאפ שהוא בעייתי, להציע שיחת זום במחשב, שבה, לאחר שהגדרנו מה אנחנו רוצים, המוכרת תוכל להראות לנו מגוון צעצועים בטווח המחירים שאנחנו רוצים. תאמינו לי, היינו קונים.
המילה אג’יל, בעברית זמישות (חיבור של זריזות וגמישות), נשמעת כמשהו שמתאים בעיקר לחברות גדולות. אבל הנה, חנות צעצועים שאם הייתה חושבת באופן אג’ילי, ופועלת ביצירתיות הייתה מצליחה להתמודד בהצלחה עם העוצר ואיסור כניסת לקוחות לחנות.
כולם הפסידו, הנכד שלי שלא קבל מתנה ביום ההולדת, אנחנו שלא הבאנו לו מתנה ביום החשוב שלו והחנות שהפסידה מכירה.
ולנכד שלי אני רוצה לאחל מעבר לכל הטוב שבעולם, שיזכה לחיות במדינה מתקדמת, ליברלית ודמוקרטית, כזו שהשלטון מבין שתפקידו לשרת את הציבור. ביושר.
מזל טוב, נועם.
