אירוע שנחקק בזיכרוני התרחש בשנת 1990. השתתפתי בסדנת טוויסטוק. למי שרוצה להבין קצת יותר אז חפשו כאן. הסדנא עסקה ביחסי פרט, מנהיגות וסמכות. סדנא לא קלה ולא פשוטה אבל עם המון תובנות שנופלות במהלך השנים. אחת החוויות המשמעותיות הייתה כשחולקנו לשתי קבוצות, אלה שפעם ראשונה בסדנא ואלה שהיו בעבר. אני שויכתי לפעם הראשונה. שתי הקבוצות קבלו משימות, כמובן ששתי הקבוצות לא עמדו בהן.
חני בירן, שהייתה המנחה של הקבוצה המנוסה נתנה משוב שהכה אותי בתדהמה. היא אמרה שגם אנשים עם ניסיון, ידע, וותק כאלה שנתפסים כמנהיגים עומדים לא פעם במצבים שהם פשוט לא יודעים מה לעשות. זה ערער אצלי את כל התפיסות שגדלתי עליהן, שלסמכות תמיד יהיו פתרונות. הייתי חייב לחשב מסלול מחדש ביחס להרבה מאוד דעות, אמונות ותפיסות שהיו לי.

לפני שנמשיך ברשותכם, עוד מודל, cynefin. מוזמנים לקרוא עליו כאן, המודל מתאר 4 סביבות פעולה בהן פועלת מנהיגות. הפשוטה, המורכבת, המסובכת והכאוטית. תוכל לראות זאת בתרשים המצורף. אין ספק שאנחנו נמצאים בימים טרופים אלה בסביבה כאוטית. זו סביבה שמשתנה מרגע לרגע, אף אחד לא יודע מה יהיה, האם יפגע, בריאותית ו/או כלכלית מי מהקרובים לו יפגע. משתנים סדרי עולם.

עכשיו בואו נחבר את שני הדברים. במצב כאוטי, העיניים מופנות כלפי מעלה. למנהיגות. מצפים לישועה, לפתרון, להקלה, לתקווה. העניין הוא שלרוב, גם למנהיגות אין תשובות. אבל אם המנהיגות תגיד שאין לה תשובות, זה יהיה אסון. “הפתרון”, הצהרות בטלוויזיה, שעוסקת בשימוש בטישו ועיטוש למרפק. ועוד הבלים מסוג זה. העיקר “לשדר מנהיגות”. מה שמוביל לתהליך נוסף. כיוון שהרצון והדרישה למנהיגות חזקה שיודעת מה הפתרון, רק הולכים וגוברים, קיימת סכנה מוחשית מאוד (שמתרחשת לנגד עינינו),  המובילה לניצני מנהיגות פשיסטית. ביטול הליכים דמוקרטיים, ניהול באמצעות צווי וחוקי חירום, מייתרים ומבטלים את מערכת המשפט, הכנסת וכל מוסד שיכול להוות סוג של בקרה. “מנהיגות חזקה” שמנצלת מצב כדי להשתלט ולבטל כל מוסד שעלול לאיים עליה וכל זאת באמתלה של “מצב חירום”.

זה קרה בעבר בלא מעט ארצות, עכשיו זה קורה לנו. כל מה שצריך לעשות הוא לתפוס קצת מרחק “לעלות ליציע” כדברי פרופסור רונאלד חפץ שעוסק במנהיגות אדפטיבית ואפשר לשמוע הרצאה שלו כאן, להתבונן על המגרש ולראות איך חושך גדול יורד על מדינת ישראל בחסות הכאוס.

הפתרון למצב הקיים הוא לא לא במנהיגות סמכותנית שלא מכבדת את הכללים “שיודעת הכל”, “שבזכות קשריה משיגה דברים” ועוד דברי רהב והלל חסרי משמעות. מצב כאוטי דורש מנהיגות צנועה שיודעת שהיא לא יודעת, שיודעת להיעזר באחרים, שמכירה במגבלות של עצמה ושל המערכת שלא עוסקת בהפחדות כדי לקדם אג’נדה אלא משדרת תקווה, שבונה אמון, מנהיגות שבונה חוסן. אין בישראל אחד כזה.