כולם מדברים על engagement זו המילה החמה היום בשוק. סדנאות, הרצאות, ספרים, כל הג’ז הזה.
שתי התייחסויות לנושא:
האחת, יש מקום לשאול האם החברה מחויבת לעובד באותה מידה שהעובד מחויב לחברה. מה יקרה כשהחברה תאבד שווקים, תקלע למשבר או תידרש לפעילות צמצומים. האם העובדים המחוברים, ישלמו את המחיר או שמא מנהלים הם אלה שידרשו לקחת אחריות על החלטות עסקיות מוטעות. האם עובדים יפוטרו ומנהלים יקבלו בונוסים?.
השנייה, בפרינט של ידיעות אחרונות במוסף הכלכלי (יום שישי 16.8.2019) פורסם כי חברות עוקבות אחרי העובדים שלהם באמצעים טכנולוגיים שונים. “רכיב הבלוטות’ (או כרטיס העובד הוירטואלי המופעל ע”י הסמארטפון) המתחבר לחיישן בכניסה לבניין כדי לרשום שעת הגעה, ומאותו הרגע ניתן לעקוב אחרי העובד בכל התנהלותו בבניין”. יודעים על העובד. הכל. מתי קם, עם מי שתה קפה, לאילו אתרים נכנס, ניתן לצלם מסכים שהעובד ביקר בהם ועוד ועוד. המאמר מצטט מחקר של גרטנר מהשנה שעברה המציין כי 22% מהחברות בארצות הברית, קנדה ואירופה הודו באיסוף מידע על מיקום העובדים, 17% באיסוף מידע מהמחשב ו – 7% בציתות למיילים ושיחות. עפ”י הפרסום בכתבה התופעה קיימת גם בישראל, אולם לא מציינים מספרים.
הטכנולוגיה והאפליקציות קיימות. משתמשים בהן. השאלה היא מה באמת זה אומר על סוגיית האמון וה – engagement בין מקומות עבודה ועובדים. נראה כי יש פער בין ההבטחות למציאות הארגונית.
יש מקום לשאול שאלות כגון, למה צריך את המעקב הזה, עד כמה ארגונים באמת סומכים על העובדים שלהם, מה רמת האמון של הארגונים בעובדים, עד כמה ארגונים באמת מאמינים במה שהם מוכרים לעובדים בנושא ה – engagement ועוד ועוד. שלא לדבר על היבטים אתיים של לגיטימיות המעקב הזה (גם אם קבל הכשר משפטי כזה או אחר).
מהמאמר עולה שארגונים באמת מחוברים לעובדים שלהם. תרתי משמע ולא בהכרח במשמעות החיובית של המילה.
בתמונה, ההבטחה, בפוסט, המציאות.
