בשישי שבת האחרונה השתתפתי בשבת חתן. היה יפה, מקסים ומשמח.
בבית המלון ארגנו בית כנסת. 2 חדרים גדולים. גברים בחדר אחד ובחדר האחר, מאחור. הנשים.
הגיע זמן העלייה לתורה. הזמינו את הגברים לעלות לתורה. שמתי לב שלאורך כל העלייה לתורה, הנשים בחדר האחורי מדברות, הרב והגברים עסוקים שוב ושוב בניסיון להשקיט אותן בטיעונים של תנו כבוד לתורה. העלייה לתורה נמשכה כשעה ויותר. ולאורך כל הזמן הזה שוב ושוב קריאות של הגברים לעזרת נשים בבקשה/דרישה לשקט.

פניתי לרב וסיפרתי לו שהייתי בבית כנסת רפורמי ושם אין כזה רעש מצד הנשים. הן יושבות לצד הבעלים ולוקחות חלק פעיל בטקס ואף עולות לתורה.
למרבה ההפתעה הרב הסכים איתי. כן, הוא אמר, כאן הן לא מעורבות. לא מרגישות שייכות.

אותו הדבר בתהליכי שינוי. אם עובדים לא מעורבים, לא שותפים, לא לוקחים חלק, קרוב לוודאי שיפריעו ו”ירעישו”. לא משום שהם חושבים שהשינוי לא נכון, אלא משום שהשינוי נכפה עליהם בלא שהיו שותפים לו.
כמו שאמר פיטר סנג’י. אנשים לא מתנגדים לשינוי. אנשים מתנגדים שישנו אותם.
נקודה למחשבה לכל מי שמובילים תהליכי שינוי ושואלים את עצמם איך לצמצם “רעשים” והתנגדויות.