זמן קריאה 2 דקות

אתמול בערב התקיימו ערבי שירה וזיכרון למשורר הלאומי, המלחין, הפזמונאי, המעבד המוזיקלי, הצלם ואיש הרוח יצחק רבין. בכל מקום שרו את שירו הנודע והמפורסם אותו כתב, הלחין ועיבד “הרעות”.

במהלך ערב הזיכרון נשמעו בקושי, אולי בגמגום אולי בחצי פה כמה מילים על:

ההסתה, ביבי, שרון ושאר אלה שעמדו על המרפסת ההיא בכיכר ציון באוקטובר 1995 כשלמטה יש המון מוסת, אף מילה הס פן תרגיז את מחנה הדתי מבית מדרשם של אלה שנתנו לגיטימציה, אף מילה על כך שראש השב”כ דאז כרמי גילון קרא לביבי אז ראש האופוזיציה והזהיר אותו כי ההסתה תוביל לרצח, ביבי לא רק שלא הוריד את גובה הלהבות אלא הגביר אותן. אף מילה על אלה שהשוו את ממשלת רבין ליודנרט ומשתפי פעולה עם הנאצים.

כל אלה, כולם, יצרו את האווירה שאפשרה את הרצח.

עוד מילה על איך מטשטשים זיכרון וגורמים לאבדנו. מכריזים שיום הזיכרון הלאומי ליצחק רבין חל בתאריך העברי. ואז ה – 4 לנובמבר מאבד ממשמעותו. מאבד מכוחו, מעוצמתו.

אבל למה להעכיר את האווירה בערב לזכרו של רבין שכתב שירים כל כך יפים, עיבד כאלה מנגינות והיה אחלה זמר וצלם כל כך מוכשר.

אני לא יודע מה הייתה מורשת רבין. לא חושב שהייתה לו מורשת. הוא היה רק ראש ממשלה נבחר בישראל שרצה להוביל את ישראל לשלום. שלום עושים עם אויבים. בגלל זה הוא נרצח ע”י שליח שעמד אחריו מחנה שלם. 

במדינה מתוקנת כל מי שעמד על המרפסת ההיא בכיכר ציון היה צריך לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא להראות יותר את פניו בציבור.

את כל זה מנסים להשכיח. טוב הוא בסך היה מלחין, זמר, פזמונאי, מעבד שכתב את שירו הידוע ביותר “הרעות”, אהה כן והוא גם צילם את משפחתו באחלה צילומים. 

לא ככה?