באתר המקוון של דה מרקר פורסם כי שר החינוך גדעון סער מתכוון לתת בונוסים “החל מהמנהלים וכלה במזכירות”.
אני יכול להגיד לו מראש. חבל על הכסף. זה לא ישנה במאום את איכות והישגי החינוך במדינת ישראל. אנחנו נמשיך להשתרך, בהישגים לימודיים ומדעיים, בסוף הרשימה אחרי טג’יקיסטן, אפגניסטאן וטורקמינסטאן.
נבחרת ישראל כשלה אתמול, שוב, בניסיון לעלות למונדיאל. כמה לא מפתיע.
95% מהאנשים שעושים דיאטה חוזרים למשקל הקודם בתוך שנה ואף עולים במשקל מעבר למה ששקלו בתחילת הדיאטה (עפ”י מחקרים רפואים)
למה זה קורה, מה המשותף לכל הדוגמאות שהבאתי?
ראייה נקודתית ולא מערכתית.
מערכת החינוך לא תיוושע מהבונוסים (מאיפה יש להם כסף לזה?), כל עוד לא יטפלו, מערכתית, בחוליי מערכת החינוך, לדוגמא: מספר התלמידים בכיתה, שהיא רעה חולה מספר 1, איכות המורים, איכות הניהול והמנהלים בבתי הספר, שכבת המפקחים העצומה והמיותרת השואבת תקציבי ענק לצורך תשלום משכורת ותורמת אפס ועוד ועוד.
מי שמאמין שזימונם של 3-4 שחקני כדורגל שמשחקים בחו”ל יכול לעשות את השינוי בנבחרת ולהביא אותנו למונדיאל הוא פשוט תמים, נאיבי או סתם קלון (קשטן+לוזון). בלי תשתית אמיתית, בלי רצינות באימונים, בלי מקצוענות, בלי מאמנים ברי סמכא ובלי תרבות של כבוד למקצוע הכדורגל זה לא יעבוד. לכדורגלנים בארץ יש כבוד למקצוע הדוגמניות. כל אחד מצויד בדוגמנית, על המגרש?, נו באמת מה כבר רוצים מהם?
בדיאטה זה אותו הסיפור, מי שאוכל פחות ירזה לכאורה. מי שמתאמן בחדר כושר, אבל לא אוכל נכון ימצא את עצמו בלולאה חוזרת ונישנת של אימונים שלא מביאים את התוצאות הרצויות, תסכול גבוה וחזרה לעליה במשקל.
הדרך להתמודד עם שינויים ולהבטיח את הצלחתם לאורך זמן היא רק באמצעות ראיה מערכתית ושינוי של כל מרכיבי המערכת. ללא ראיה מערכתית אין שום סיכוי בעולם ששינוי כל שהוא יצליח. לא בחינוך, לא בכדורגל ולא בדיאטות. נכון, זה יותר קשה, מורכב לוקח זמן ודורש אורך נשימה אבל זו הדרך היחידה להצליח.
בפוסט הבא אציג מודל שיכול לסייע להוביל תהליכי שינוי בראייה מערכתית. יישומו מבטיח במידה רבה הצלחה של תהליכי שינוי