אחד הנושאים שמעניינים ומסקרנים אותי מקצועית הוא: הגורמים לעלייתן ונפילתן של חברות עסקיות. מהם המנגנונים והתהליכים המאפשרים לחברות להצליח ומה גורם להן להיכשל. 

בסוף השבוע פורסמה בגלובס כתבה על סוני. חברה שהייתה אחת מהמובילות בתחום האלקטרוניקה בעולם בשנות ה – 70 וה – 80,  זו שהביאה לכם ראשונה את הווקמן, הדיסקמן והקומקפט דיסק, מוכרת את תחום המחשבים האישיים VAIO, לקרן השקעות יפנית. 
כבר כמה שנים קורה משהו לא טוב בחברה הזו. היא איבדה את המובילות בשווקי הטלוויזיה לקוריאנים, שולי הרווח קטנים והיא לא מצליחה לייצר מוצרים חדשניים.
ההסבר שלי: כשבוחנים את את ה – DNA של סוני ואולי של הכלכלה היפנית כולה (שגם היא שרויה במשבר לא קטן), מגלים שסוני ידעה (במרבית המקרים), לקחת רעיונות של אחרים לבצע אותם טוב יותר, איכותי יותר, זול יותר. בוודאי ביחס למה שהיה לכלכלה והתעשייה האמריקאית להציע בשנות ה – 80. 
כיום, כשלא מעט מפעילות הייצור מתבצעת ע”י רובוטים, איכות הפכה לסטנדרט מחייב בתעשייה, הערך המוסף של סוני נעלם.
שם המשחק הוא יצירתיות וחדשנות. ME FIRST ולא ME TOO. בוודאי בחברות בסדר גודל הזה.
אפל, גוגל, ווטסאפ, סטארטאפים הם שם המשחק. סוני לא נמצאת שם. זה לא אומר שפה ושם היא לא מוציאה מוצר חדשני או כזה שמקדים את זמנו, אבל בפועל בשורה התחתונה, היא לא מצליחה להמציא את עצמה מחדש. 
סוני זה כל השוני, אין כמוני יש לי סוני. 
מעניין אם היא תצליח לשחזר את הצלחת העבר. התחושה שלי, אני בספק.