פוסט אחד שתי מחשבות.
1. בייעוץ ארגוני מקובלת האמרה שמה שמקים אותך הוא גם מה שיפיל אותך. 
המשמעות: אם מה שעזר לארגון בתחילת דרכו להגיע להצלחה עסקית, היה הזריזות, המהירות, היכולת להתגמש, לקצר תהליכים, לא להקפיד על כללים ונהלים כי העסק הוא צעיר, חצוף ולא דופק חשבון, ברבות השנים כשהמערכת גדלה והופכת להיות מורכבת יותר ויותר לא ניתן להמשיך באותם הדפוסים שעזרו לך להצליח בעבר. אחד הדיונים המשמעותיים שהנהלה צריכה לקיים הוא בנושא מה רוצים לשמר מתוך מה שעזר לנו להצליח צריך ומה חובה לשנות. (זה דיון קשה, מורכב אבל חיוני).
אם מערכת ארגונית לא נפרדת ממה שעזר לה להצליח בעבר ומאמצת דפוסים חדשים, דווקא גורמי ההצלחה שהפכו לנכסי צאן וברזל (במילים אחרות, התרבות הארגונית) הם אלה שיגרמו לנפילה ולכישלון העתידי.

2. חשיבות האינטיליגנציה הרגשית בעולם הניהול, היא היום אחת מהתכונות המוערכות והחשובות שמחפשים בקרב מנהלים. ים של כסף נשפך בייעוצים, בסדנאות, בקואוצ’ינג ועוד כדי ללמד מנהלים לגלות את עולם הרגשות בניהול. נזכרתי בכל אלה כשראיתי את הידיעה הבאה: 50 המסעדות הטובות בעולם ל-2014: נומה בקופנהגן שוב במקום הראשון. ראיתי, בעבר, ביס דוקו סרט דוקומנטרי על המסעדה הזו כשהיא רצתה לקבל (אם אני לא טועה) את הכוכב הראשון או השני של מישלן. לא אינטיליגנציה רגשית ולא כלום. שף חד, ממוקד, ששואף למצוינות, לא עושה הנחות, מעיר וגוער בעובדים שלא ממלאים אחר הנחיותיו, תובענות אין קץ. אפס מוכנות לפשרות. כנראה שרק (או בעיקר) כך ניתן להגיע להישגים הגדולים באמת. אני לא טוען או חושב שצריכה להיות רודנות ניהולית, אבל לא פעם הדרך להצטיינות עוברת במקומות קשים, מורכבים ותובעניים.

חג עצמאות שמח.