קונפיין (Cynefin) הוא מודל העוסק בקבלת החלטות ניהוליות בסביבות בעלות מאפיינים שונים, ראו איור:
1. הסביבה הפשוטה. בסביבה זו קבלת ההחלטות ברורה, אינה מחייבת התלבטות. ההתרחשויות ברורות, מובנות, מוסכמות וקל, יחסית, לקבל החלטות. לדוגמא, שכר עובדים יש לשלם בין ה – 1 ל – 9 לכל חודש. אלה הן החלטות שמתבצעות בשגרה ואין כמעט צורך להתייחס אליהן. אלא לבצע מעקב ובקרה ולוודא שהן מתבצעות כראוי.
2. הסביבה המורכבת. בסביבה זו האתגרים מחייבים חיפוש אחר ידע ופתרונות שקיימים. צריך לדעת היכן ומה לחפש, למצוא את הידע לארגן צוותים וארגונים לכלל ביצוע. לדוגמא בניית מטוס נוסעים. זו משימה מורכבת, יחד עם זאת, הפתרונות ידועים וברורים. צריך לאסוף את המידע והידע, לגבש צוות של מומחים וליישם את הפתרון.
3. הסביבה המסובכת. הצורך לתת מענה לאתגרים שהפתרונות לא ידועים ואינם בנמצא. לדוגמא, איך יראו ערי העתיד, ממשק אדם רובוט, ריפוי מחלות שעד כה לא נמצאה להן תרופה ועוד. במקרה כזה יש צורך להתחיל לגבש פתרונות באמצעות צוותים מתחומי מומחיות שונים, לבחון, לנסות ולגבש פתרונות. בניגוד לפתרונות בסביבה מורכבת שידועים, בסביבה מסובכת אלה רעיונות שלא ברור אם יעבדו ואיך ויש צורך בלא מעט ניסוי, טעייה והתאמות. בעצם, המתודולוגיה והפתרונות נכתבים תוך כדי חיפוש אחר מענה לאתגרים.
4. הסביבה הכאוטית. מתייחסת למצבי קיצון, לדוגמא: רעידת אדמה גדולה, בתים הרוסים, הרוגים ופצועים רבים וצריך להתחיל לפעול. במקרה כזה המודל ממליץ על ביצוע פעולות מידיות ורק אחר כך להתכנס לפתרונות מובנים.
נזכרתי במודל זה כשראיתי ביס דוקו את הסרט panic: The Untold Story of the 2008 Financial Crisis. למי שיש, יס דוקו מומלץ לצפייה.
הסרט מספר, מנקודת מבטם, של שלושה אנשים שהצילו את העולם (הגדרה שלי) מאסון כלכלי.
האנק פולסון – שר האוצר האמריקאי.
בן ברננקי – יו”ר הפד בארצות הברית.
טימוטי גייתנר – יו”ר הפד בניו יורק.
המשבר של 2008 הוגדר כסערה המושלמת. כל התנאים הכלכליים התכנסו למצב שיכול לצאת משליטה כהרף עין. בנקים מתמוטטים, בורסות קורסות, אין כסף בכספומטים, ציבור שצובא על הבנקים במטרה למשוך כסף ולבנק אין מאיפה לתת, קיפאון מוחלט של שוקי האשראי. אלה שהיו גדולים מדי מכדי ליפול נופלים, טלטלה עולמית. תוסיפו לזה שהמשבר מתחולל תוך כדי מערכת הבחירות של 2008 בין ברק אובמה וג’ון מקיין ויש לכם דרמה אמתית.
בתוך הסביבה הזו, שאף אחד לא היה בה אי פעם, בוודאי שלא בהיקפים ובעוצמות האלה, אין ספרים, אין באמת ידע, למשבר בקנה מידה כזה גדול (למעט המשבר של 1929, שבסופו של דבר שימש עוגן להחלטות מה לא לעשות כדי לא לחוות שוב משבר בהיקף ועם השלכות דומות), צריכים שלושת האנשים האלה לפעול ולקבל החלטות הרות גורל. וזו לא תפארת המליצה.
ואם לא די בכך, הרי שאחד הקטעים המרתקים בסרט הוא הצורך של מקבלי ההחלטות לנטוש את האמונות והתפיסות שבהם החזיקו שנים, עליהן חנכו ופעלו. למה אני מתכוון?, בארצות הברית הגישה היא שמצליחים צריכים לתגמל ונכשלים צריכים לשלם את המחיר. לעסקים שנכשלו אין זכות קיום. גישה דרוויניסטית, קפיטליסטית מובהקת שהפכת לארצות הברית לדת. בנוסף, מאז רייגן הממשל נתפס כבעיה לא כפתרון. והנה במשבר של 2008, בנקים נכשלים, מתמוטטים והממשלה צריכה לחלץ אותם. מנוגד לכל האמונות, הערכים והתפיסות של ארצות הברית בכלל ושל שלושת מקבלי ההחלטות בפרט. החלטות שמעוררות כעס רב, כיוון שהבנקים מחולצים, האזרחים במשבר, לא.
נחזור למודל. סביבה על גבול הכאוס. כל החלטה שהם מקבלים עלולה לגרום לשפל כלכלי עולמי. במשמרת שלהם. לאורך הסרט ניתן לראות איך הם נוטשים את התפיסות שבהם האמינו, ופעלו לייצר פתרונות וכשפתרון אחד לא עבד ניסו אחר. הם רתמו את המחנה הדמוקרטי כדי לתמוך בהחלטות שנתפסו “כסוציאליסטיות” (קללה שאין קשה ממנה באמריקאית מדוברת), וכך הצילו את העולם מכאוס כלכלי.
סרט מרתק המציג קבלת החלטות במצב כאוטי, כשאין רשת בטחון.
הסרט מומלץ לצפייה, המודל שווה הכרות.