פאולו סוזה הוא המאמן החדש של מכבי ת”א בכדורגל. בראיון לידיעות אחרונות הוא אומר: “הסגנון פחות חשוב העיקר הניצחון”. אז זהו שלא.
נכון, הניצחון חשוב, אבל לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר חשובה הדרך, הסגנון.
מי שמחזיק בגישה הזו הוא מאמן העל מוריניו, שלא פעם השתמש בכל אסטרטגיה וטקטיקה אפשרית כדי להשיג ניצחונות. הסגנון, לא ממש חשוב. בחלק מהמקרים שחקניו השתמשו בקרב מגע, בושידו, ג’ודו וג’יו ג’יטסו כדי לנצח קבוצות שמשחקות כדורגל יפה, אלגנטי ומרהיב. כתבתי על זה כאן.
אני מתייחס לאמירה של פאולו סוזה כי אנחנו כיועצים עוסקים בסוגיית הדרך והתהליך ביחס לשורה התחתונה.
מדובר בשתי שפות שונות. שפת המה עוסקת בשורה התחתונה. מה הרווח, מה התוצאה. האיך עוסק בשאלה איך השגנו את השורה התחתונה, איך השגנו את הניצחון.
שפת האיך מורכבת, רבת ניואנסים ולא תמיד ברורה ומובנת. שפת מה הרווח הרבה יותר פשוטה.
מנהלים נמדדים על השורה התחתונה. אם היא לא תהייה מספיק טובה הם הולכים הביתה. לא פעם, כדי להשיג את השורה התחתונה הרווחית ביותר, מנהלים בוחרים לקצר פינות ולהתעלם מהאיך. עדות לכך ניתן למצוא בהתנהלות של וול סטריט בשנים שלפני משבר הסאב פריים. הרווח היה העיקר, הדרך, ממש לא מעניינת. זו דוגמא קיצונית לחשיבות השורה התחתונה על פני התהליך והשאלה איך הושגו הרווחים.
כיועץ נוכחתי לדעת שאם מקיימים תהליך נכון, לאורך זמן, התוצאות תגענה. נכון, המחיר הוא זמן, לא רואים תוצאות מיד, גישה כזו דורשת אורך רוח, סבלנות, אמונה בתהליך והיכולת לראות התקדמות לאורך זמן. בעולם של היום מושגים אלה הופכים להיות מצרך נדיר. מנהלים רוצים מהר ועכשיו כי אחרת יבוא מנהל אחר שמבטיח שורה תחתונה כאן ומיד.
כיועצים אנחנו נדרשים להבין ולשלוט בשתי השפות ולראות כיצד הן מסייעות אחת לשנייה, תוך כדי ניסיון לשכנע את המנהלים שהאיך לא פחות חשוב מהמה.
יוסי יקירי,
הרשה לי לא להסכים איתך, בשתי נקודות:
א. תוצאות, אסתטיקה ואתיקה
המה והאיך הן שתי סקאלות נפרדות זו מזו, אך בעלות זיקה והשפעה זו על זו. בסקאלת המה נמצא בדרך כלל שאיפה לתוצאות גבוהות ככל הניתן. סקאלה האיך, לעומתה, מגדירה במידה רבה את אופן המשחק ובעיקר את גבולותיו – מה רצוי, מה אפשר, מה מותר ומה אסור.
הרף התחתון אמור להיות “גבולות החוק”, אך גם הוא כידוע לך מועד לפורענות – החל ממערכת החוקים האלטרנטיבית של משפחת סופרנו ועד התכמונים הקטנים של כולנו, אליבא דן אריאלי.
כלומר, שבסקאלה זו קובע כל פרט או ארגון את גבולותיו הוא – כאמור תוך זיקה לסקאלה המובילה שהיא סקאלת התוצאות.
הטענה שלך שמשחק “יפה” יביא בסופו של דבר לתוצאות גבוהות (בכדורגל וכמעט בכל בכל תחום אחר) היא טענה “רומנטית” אשר דורשת הוכחה אמפירית שדומני שקשה לספק אותה.
הבה נשמור על קצת צניעות ליד מאמנים בסדר גודל עולמי, ונסמוך עליהם שאם הם היו *בטוחים* כי קיימת זיקה חד-ערכית בין “האסתטיקה” לבין “הפרקטיקה” בודאי שלא היו מוותרים עליה…
ב. מקומו של היועץ
גם כאן דומני שכדאי לשמור על צניעות. תפקידו של היועץ אינו “לחנך” את הלקוח (אלא אם הוגדר במפורש ככזה), כי אם לסייע לו להצליח בסקאלות הרצויות לו (ע”ע “חנוך לנער לפי דרכו”). זכותנו, כמובן להציע ללקוח דרכי פעולה חלופיות, אך כדאי לזכור תמיד את מהות תפקידיו של היועץ, וגם כאן מופיעה שאלת הגבולות: אם כיועצים נראה לנו שהלקוח פועל מחוץ לגבולות הלגיטימיים מבחינתנו (ע”ע טוני סופרנו זצ”ל) זכותנו כמובן לנסות להיטיב את דרכיו או לחלופין לוותר על מקומנו במערכת…
קפיש?
עידן,
אנחנו כנראה לא נסכים. 🙂
1. לא לחינם מוריניו סולק מריאל מדריד שנה לפני תום החוזה שלו. כל הקבוצות שאותן אימן התרסקו אחרי שעזב. לעומת זאת קבוצות אחרות שהמשיכו באותו סגנון של יופי בשילוב עם השגת תוצאות מצליחות לאורך זמן. יש לא מעט דוגמאות כאלה.
2. לגבי מקומו של היועץ. הדוגמא הבולטת ביותר שעולה על דעתי היא דנקנר. העדפת השורה התחתונה בלי להתחשב בדרך ובמשמעויות שלה והעדפת תהליכים נכונים מביאה בסופו של יום לתוצאות עגומות.
בפרמטר של זמן – טווח קצר שממוקד בתוצאות זה מצוין.
בטווח הארוך גישה שמדגישה אך ורק תוצאות בלי להתחשב בתהליך בדרך בעיני היא מאוד בעייתית.