אני מודה. יש לי שריטה. למצוינות.
למה?, לא יודע. אני מניח שזה נובע מהרבה סיבות, אולי פעם אצליח להבין.
בינתיים הפכתי את השריטה לתחום העיסוק שלי.
מה לעשות, שבלא מעט ממשקים ומפגשים עם ארגונים גם כשאני לא בעבודה אני בוחן את התנהלותם בעין המקצועית. (גילוי נאות, מאוד לא מומלץ לאמץ תפיסה זו, היא גורעת מההנאה – בוודאות).
השבוע התקיים במכון הכושר בו אני מתאמן “יום פתיחת עונת החורף”.
יופי של רעיון, עושים הפנינג, מפנקים קצת את הלקוחות, שוברים שגרה, די ג’י, מוזיקה, תחרויות ספורטיביות נושאות פרסים, הדלקת נר ראשון של חנוכה, באמת יופי של דבר.
היה טוב מאוד, למרות שיכול היה להיות מצוין.
שתי דוגמאות קטנות ומעצבנות:
האחת – בדלפק הקבלה המידע על יום הפעילות לא מדויק וגורם לאי הבנות וטעויות.
השנייה – בשיעור הספיניג, חולקו חטיפי אנרגיה. נכנסת מנהלת המועדון ומביאה 3 חבילות חטיפים. מה לעשות שבשיעור היו יותר אנשים. כשחולקו החטיפים הסתבר שמספר אנשים לא קבלו. לא נעים. (אני קבלתי).
מה היה צריך לעשות? מאוד פשוט:
לוודא שההנחיות בדלפק הקבלה ברורות, מובנות ואינן ניתנות לפרשנות.
לפני שחילקו את החטיפים כל מה שנדרש הוא לספור את המשתתפים בשיעור הספינינג ולהביא חטיפים בהתאם.
מה שמרגיז הוא שניכר שהשקיעו ביום הזה מחשבה, התכוונו לטוב ובאמת עשו הכל כדי שזה יצליח. ראיתי את האנרגיות והמוטיבציה על פני האנשים שלקחו בזה בחלק. אני מאוד מעריך ומכבד את המאמץ.
השאלה שלי היא, למה לא להשקיע עוד קצת ולחשוב על הפרטים הקטנים, לוודא שזה מצליח, כדי לייצר חוויה של מצוינות ושלמות. לתכנן ולבצע לא רק את הדברים הגדולים אלא גם את הפרטים הקטנים. (שם אומרים, מביני דבר, אלוהים נמצא).
אימון נעים לכולם.