ידיעה מרגשת מתחום הבריאות.
מפעלי מזון יצטרכו לפרסם את הערכים התזונתיים ולסמן בסימון מיוחד מוצרי מזון המכילים נתרן, שומן וסוכר בכמויות העלולות לגרום נזק לבריאות. משרד הבריאות והיצרנים הגיעו להבנות. הכל טוב ויפה אז למה קטן אמונה שכמוני לא מפרגן.
שתי סיבות מרכזיות:
האחת, כל התהליך יתחיל רק בעוד שנה. הסימון ייכנס בהדרגה במשך 3 שנים. כלומר כל עניין סימון המוצרים אמור להסתיים בעוד 4 שנים. במקרה הטוב. במדינת ישראל 4 שנים הן נצח. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר, אז להתחיל תהליך בעוד שנה?.
השנייה, זוכרים את החוק המחייב את רשתות המזון ליצירת מאגר מידע כדי שהצרכנים יוכלו להשוות מחירים. מה שנעשה עם הסיפור הזה הוא לא פחות מצחוק מהעבודה. רשתות המזון העבירו את הנתונים אבל קודדו באופן כזה שכל מי שרצה להשוות מחירים היה צריך לסיים בהצטיינות תואר שני המשלב סטטיסטיקה ומדעי המחשב עם יכולות על בתכנות.
רק אחרי ביקורת ציבורית נוקבת הרשתות שיפרו במשהו את היכולת להשוות מחירים ואני בספק אם יש היום מישהו שעושה שימוש בנתונים האלה. הוציאו לנו את החשק. במקום קל ופשוט, עשו את זה מסובך ומורכב.
ברשותכם, נקודה נוספת.
לחברות המזון הצורך בסימון מוצרים לא בא בהפתעה. מדובר בדיונים שנמשכים זמן רב. לחברות המזון היה זמן להתארגן. להיערך להתחיל להרגיל את הלקוחות לטעמים חדשים ועוד. אבל למה מי מת? אם אפשר לדחות את היישום אז למה שלא נדחה? נושא הבריאות הוא אחד הנושאים החשובים שעולים שוב ושוב לדיון. חברות המזון יכלו להתחיל בשינוי, להוביל וליזום. אבל למה להשתנות אם אפשר לדחות.
שינוי זה קשה, דחייה זה קל.
