בירחון דה מרקר מחודש אוגוסט תורגם מאמר של נלסון ד. שוורץ שפורסם בניו יורק טיימס. בשמו האנגלי הוא נקרא סוף עידן הברונים. המאמר טרם עלה לאוויר בעברית ולכן אני מביא את המקור באנגלית.

המאמר עוסק בשתי נקודות:
האחת, במה שנראה, כסופם של המנכ”לים הספונים בלשכותיהם המהודרות, שנראות לא פעם כטירות עם כל הפינוקים האפשריים (קראו את הקטע שעוסק בג’נרל אלקטריק, ההטבות שעמדו לרשות המנכ”ל וההנהלה).
השנייה, משקיעים וקרנות גידור לא מהססות להעיף מנכ”לים שאינם מביאים תוצאות. ומהר.

שתי התייחסויות קצרות למאמר המרתק הזה.
1. בהתייחס לנקודה הראשונה, יש מנכ”לים המתנתקים מהשטח, ספונים בלשכותיהם, ניזונים מדיווחים ועדכונים. זהו ניתוק מסוכן. הנוכחות בשטח, פגישות עם לקוחות, ישיבה במוקד השרות ומענה לשיחות טלפוניות (לא כגימיק יחצני), מאפשרות נקודת מבט חדשה ומרעננת על העסק. המידע שמגיע אינו מידע מתווך, אלא חומר גולמי לא מסונן, המאפשר התרשמות מאיך באמת הדברים נראים “ברצפת הייצור”. אין לי ספק שנוכחות כזו, חושפת את המנכ”ל (רצוי את כל ההנהלה) למידע חדש, אחר, שונה, שיכול להשפיע במידה רבה על תהליכי קבלת ההחלטות.

2. הלחץ של המשקיעים לתוצאות מהירות, יכול להיות ההסבר מדוע יש מנהלים שבוחרים לעגל פינות, לקצר תהליכים, לפלרטט עם הצד האפור של החוק רק כדי להשיג תוצאות. הלחץ לתוצאות מהירות יוצר מצב שבו מנכ”לים מסתכלים רק או בעיקר על השורה התחתונה. הם פחות מעוניינים בתהליכים שלא מביאים תוצאות עכשיו ומיד. מנכ”לים הנמצאים בלחץ של משקיעים, חייבים שכל מהלך יהיה מוצלח. אסור להיכשל. לאורך זמן מצב זה אינו תורם ללמידה.

שתי בשורות יש במאמר. האחת אופטימית, סופם של הברונים בספונים במגדלי היוקרה הארגוניים, השנייה פחות אופטימית, לפחות לטעמי, לחץ המשקיעים דוחף מנכ”לים לתוצאות עכשיו, תהליכים, אולי כשיהיה זמן.

פתרונות.
מנכ”לים, אמצו את הנקודה הראשונה, צאו מהלשכות המהודרות “לרצפת הייצור”. קל יחסית
נהלו את הנקודה השנייה המתייחסת לציפיות המשקיעים, כך שיתאפשרו גם תהליכים. קשה יחסית, אבל אפשרי.