הצגת אבחון למנהל תמיד גורמת לי פרפרים בבטן.
לפני הצגת ממצאי האבחון יש תהיות האם האבחון נוגע בנקודות המרכזיות, האם הוא נכון, האם מאפשר גיבוש פתרונות שיתנו ללקוח מענה על הנושאים בגינם הזמין את הייעוץ.
הפרפרים ממשיכים לעבוד שעות נוספות גם בזמן הצגת האבחון. אין זה פשוט כלל ועיקר להציג למנהל תמונת מצב שלא תמיד מחמיאה לו.
ואז, תוך כדי הצגת האבחון מגיעה השאלה…מי אמר לך את זה?. כלומר מי בארגון שלי העיז להגיד לך דברים כאלה עלי. במילים אחרות. אני הלקוח אני משלם אתה מחויב לי, אתה תגיד לי מי אמר לך את זה, עלי.
רגע מאוד לא פשוט. מצד אחד המנהל הוא הלקוח שלך. הוא משלם לך, אתה מחויב לו, מצד שני כדי להעשות עבודה אפקטיבית בארגון יש צורך לשמור על סודיות למרואיינים שראיינת לצורך ביצוע האבחון. אם תחשוף מי אמר מה לא תוכל להמשיך לעבודה בארגון. אף אחד לא יסמוך עליך יותר. ללא מתן אמון ביועץ אין לו סיכוי לבצע את עבודתו.
איך יוצאים מהפלונטר?
קודם כל למנהלים. מה שחשוב הוא לא מי אמר אלא מה אמרו. ולמה. חשוב להבין את הסיבות לאמירה. במילים אחרות, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. נכון, בשביל זה צריך להתעלות, ניהולית, מעל הפגיעה באגו, תחושת האכזבה שכך רואים אותך בארגון. לנסות להבין, לנתח ואז לגבש כיווני פעולה. במילים אחרות מנהלים, תחשבו מהראש ולא מהבטן. נקודה חשובה נוספת, אם אתם רוצים בהמשך תהליך הייעוץ אל תשאלו את השאלה הזו, למרות הסקרנות הגדולה שבה אתם שרויים.
היועצים חייבים לשמור, מבחינה מקצועית., על קווים אדומים. שיוך שמי של מה שעלה בראיונות יסתום את הגולל על העבודה הייעוצית, פוגע בדימוי המקצועי והופך יועצים למי שנתפסים כמשתפי פעולה עם ההנהלה. לאורך שנות עבודתי כיועץ, מצאתי, באופן פראדוכסלי, שמנהלים לומדים להעריך יועצים שאינם מוותרים על האתיקה המקצועית שלהם.
לסיכום: מנהלים תשאלו שאלות חכמות, יועצים תדעו להלך על החבל הדק בין אתיקה מקצועית למחויבות ללקוח. לא קל, אבל אפשרי.