אתמול 5.6 לפני 43 שנים פרצה מלחמת ששת הימים, שנחשבת לאחד הניצחונות המזהירים מאז ומעולם בהיסטוריה האנושית בכלל ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט. שישה ימים 3 מדינות.
כיום, 43 שנים אחרי אותו ניצחון אנו עדים למה שהיסטוריונים מכנים “לעג ההיסטוריה”. מה שנחשב כניצחון מסתבר לא פעם ככישלון ומה שנחשב לכישלון מתברר כהצלחה. בימים אלה אנו אוכלים את פירות הבאושים של הניצחון ההוא.
לפני מספר שעות הודיעה להקת הפיקסיז על ביטול הופעתה בישראל, הודעה זו מצטרפת להודעתו של אלביס קוסטלו שלא יופיע. לפני חודש וחצי היה זה סנטנה שביטל ביקור. הודעותיהם מצטרפות לקולות שאנו שומעים מצד האקדמיה בחו”ל להטיל חרם על ישראל, הנמלים בסקנדינביה הודיעו שלא יפרקו במשך שבוע סחורה מאוניות ישראליות. כל אירוע כזה בפני עצמו הוא חסר משמעות אבל כשכל זה מצטבר למסה קריטית המשמעות נראית פתאום אחרת.
צריך ללמוד מההיסטוריה. לפני 30 או 40 שנה כל העולם סחר עם דרום אפריקה, היא קיימה קשרים דיפלומטיים עם מרבית מדינות העולם. היא כנראה הייתה גם בת ברית של ארצות הברית. לאט לאט החל הכרסום. חרם אקדמי שם, ביטולי הופעות פה, קצת הגבלות סחר ומכירת מניות של חברות דרום אפריקאיות וכך החל הגלגל להסתובב.
בשפה הייעוצית קוראים לזה תהליך. קשה מאוד לדעת בוודאות מתי תהליך מתחיל, אבל מרגע שהוא מתחיל וצובר אינרציה יש לו חיים משלו לא ניתן לשלוט בו או יותר נכון קשה מאוד לשלוט בתהליך. הוא מתפתח מתוך עצמו, מתוך האנרגיות, הכוחות והדינמיקה שנוצרת בו. עכשיו לך תסביר, לך תשכנע, גם כשאתה צודק (כמו במקרה של הספינה).
במקביל מתרחש תהליך נוסף. יהדות ארצות הברית הולכת ותופסת מקום קטן יותר ויותר בשיקולים האסטרטגיים של ארצות הברית. נישואי תערובת והתבוללות של יהודי ארצות הברית מקטינים את יכולתם להשפיע על קובעי המדיניות.
תהליך נוסף הוא היעלמותו של הדור (הן באירופה והן בארצות הברית) האנשים שחיו בזמן מלחמת העולם השנייה והיו עדים לזוועות הנאצים. אני לא מדבר על יהודים אלא על עמי הארצות. אלה שהרגישו חובה מוסרית לכך שליהודים תהייה מדינה. אנשים אלה הולכים לעולמם. הדורות הבאים אינם בעלי מחויבות מוסרית כה עמוקה כפי שהיו הוריהם.
עוד?, בבקשה. מיליארד וחצי מוסלמים. האוכלוסייה המוסלמית באירופה הולכת וגדלה, בגראונד זירו (הידוע גם בשם מגדלי התאומים) מוקם מסגד.
בקיצור המצב לא משהו.
למה אני כותב את זה? כי כמו שאף ארגון אינו יכול להתקיים ללא לגיטימציה מהסביבה כך גם מדינה לא יכולה להתקיים לאורך זמן ללא לגיטימציה מהסביבה. מדינות שכנות, האו”ם ושאר הגופים הבין לאומיים.
תהליך אינו דבר שניתן לראות, אבל כן ניתן לזהות. אנחנו הופכים להיות לאט לאט או מהר מהר לדרום אפריקה. זו של השנים האחרונות של משטר האפרטהייד. הלגיטימציה שלנו הולכת ואוזלת גם כשאנחנו צודקים.
מה צריך לעשות? שינוי. שינוי בפרדיגמות. צריך להפסיק להחיות את חלום מלחמת ששת הימים ולהתחיל לחיות את המציאות של שנת 2010. מדינת ישראל במקום ארץ ישראל. ולא זו לא בעיית הסברה, זו בעיה של דרך, תפיסת עולם ומערכות יחסים שלנו עם השכנים שלנו.
להערכתי, בלי שינוי פרדיגמות אנחנו נמצא את עצמנו בצרות צרורות. ברוכים הבאים לדרום אפריקה.
מצד שני, תמיד צריך לשמור על אופטימיות. 20 שנה אחרי תום האפרטהייד יש שם מונדיאל.
נ.ב
בעבר הזהירו אותי שבבלוג שעוסק בנושאים מקצועיים אין להכניס דעות פוליטיות. נקודת המבט שניסיתי להביא בפוסט זה עושה הקבלה בין לגיטימציה של ארגון להתקיים ולגיטימציה של מדינה להתקיים. זה נראה לי מספיק חשוב כדי לנקוט עמדה גם אם יש כאלה שדעתם אינה כדעתי או שדעתם כדעתי אבל פוחדים להשמיעה מפאת “פוליטקלי קורקט”.
כל הכבוד, יוסי יקירי…..
לפי הכותרת, חשבתי שאתה עומד לדבר על המונדיאל.
ואומנם דיברת גם על המונדיאל, וגם על העולם, וגם עלינו – לפי סדר החשיבות.
ככלל, יש לנו הרבה מה ללמוד מדרום אפריקה: העליה היהודית משם באה בעיקר מיהודים “טובים” מתנגדי משטר האפרטהיידט. תהליך התמוטטות השלטון הלבן האכזר והכל כך “יציב” והיסטורי, ו”זה שייך לנו”, גם הוא תהליך מרתק. ומה שחשוב, זה לא כמה נשים או רומנים היו למנדלה…יש לנו ללמוד על תהליך ועדות “האמת והפיוס” – בהם העלו קורבנות האפרטהיידט את מה שאירע, והעניקו סליחה ומחילה לעושי המעשים, בנוכחותם ובפניהם. מזכיר לכם את המחבלים עם דם על הידיים? בWIKIPEDIA יש מאמר שלם על “ישראל והאנלוגיה של האפרטהיידט” (כמובן בוויקיפדיה באנגלית…לא בעברית….).
ככלל, יש לנו הרבה מה ללמוד מעמי הארצות – למרות היותנו העם הנבחר!
יוסי, הדברים שלך מעוררים תהודה וראוי גם יחס – התיאור שלך של מה שאתה מכנה בשם: “התהליך” דורש ראייה אמיצה של המצב לאשורו – אני מברך אותך ומקווה שהפוסט שלך יצליח לעהעיר כמה אנשים מהתרדמת אליה נקענו…
לאנדריי ויונתן
תודה על המילים החמות.
מקווה באמת שהפוסט הזה יעיר כמה שיותר אנשים.
יוסי
בהמשך להקבלה בין לגיטימציה של ארגון ולגיטימציה של מדינה…
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1621303
(ראו “אתר”…
אעודד תגובות.
המטרה של הדיון היא לפתוח קבוצת חשיבה בנושא.
מי שמעוניין – אנא כתבו לי.
יוסי,
אהבתי את הניתוח שהצגת. אם אפשר להוסיף, אז כדאי אולי להרחיב את הפרספקטיבה ההיסטורית. בסופו של דבר, המצב בו אנו “זוכים” לחוסר לגיטימציה, השמצה ורדיפה, הוא המצב “הטבעי” של העם היהודי, כך שבעיני, עם כל העצב שבדבר, מהות התהליך שאתה מדבר עליו, הוא חזרה לסוג של שיווי משקל ביחסים בינינו לשאר העמים.
אולי בגלל זה אני גם פחות מודאג- איך אומרים “עברנו את פרעה….”
יובל
היי יובל
ב – 48 הוקמה מדינת ישראל תודות לעזרה מעמים אחרים. ב – 67 זכינו לגל אהדה עצום. בתקופת רבין נהנו מתמיכת העולם ומהשקעות גדולות. בתקופת אולמרט, למרות המבצע בעזה התייצבו כל מנהיגי העולם לצידנו.
זו לא גזירה משמיים. לטעמי ארץ ישראל ממיתה חורבן על מדינת ישראל.
ועוד שאלה אחת? מה יקרה אם יום אחד לא נעבור את פרעה?
סטטיסטית אתה יודע ככל שעוברים יותר את פרעה גדלה ההסתברות שיום אחד לא נעבור. מה אז?
יוסי
בחיים האמיתיים פוליטיקה ודעות פוליטיות מתקיימות גם בעסקים.לעיתים בתרועה רמה : החלטות של מדינות , גופים וכו…ולעיתים הן נימצאות ברובד הסמוי אולם הן בהחלט נימצאות שם.
לדבר על עסקים במדינה כמו שלנו , מחיב יותר מכל מקום אחר התבוננות חדה גם על תהליכים פוליטיים גלובאליים המיתרחשים בעולם וכפי שתיארת יוסי זה לא ניראה כל כך טוב עבורינו (וגם עבור יתר עמי העולם וכדאי שיתעוררו!!!!)
אם נרד רגע לרמת הפרט ( בסופו של דבר הכל קורה בין אנשים)לעיתים אנחנו מנסים להשלות את עצמינו ולחיות באשליית ההפרדה.
נוח יותר לחשוב שדעות, רגשות ועמדות אישיות אינן חלק מהמישחק העיסקי- אבל אין זה כך.זה מזכיר לי את ההפרדה שנהגנו לעשות בעבר בין תפקיד העבודה של האדם לבין חייו האישיים – היום התפיסות מדברות על האדם השלם ועל ההשפעות ההדדיות בין התפקידים והזהויות שלנו.
הבעיה המרכזית כפי שמשתמע מדבריך היא שיש כאן מגמה שכמובן משפיעה על דעות ועמדות אישיות אולם נוגעת גם בדהלגיטימציה שמשפיעה עליהן כמובן אך מסיטה גם אינטרסים עיסקיים טהורים במקומות בהם עדיין לא ניפגעו היחסים הרגשות והעמדות האישיות
היי אורית
מה שאני מנסה להגיד בפוסט הוא שלדעתי אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך של דה לגיטימטיזציה של מדינת ישראל. הבאתי את הדוגמא של דרום אפריקה כדוגמא.
ניתן למצוא סימנים דומים בין שתי המדינות. אם לא ניתעשת ונשנה משהו בפרדיגמות שאנחנו חיים עלפיהם מאז 67 אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב מאוד לא סימפטי.
בעיני הביטולים של אומנים, החרם האקדמי, הכאת אנשי עסקים ישראלים היום בספרד, הם סיפטומים לתהליך שכבר תופס תאוצה שעלול להיות הרסני עבורינו.
יוסי
יוסי,
אני רואה קצת סתירה בדבריך – כל הדברים החיוביים שאתה מציין, קרו רק כאשר עם ישראל חזר לארץ ישראל – כך שאני לא רואה איך הארץ מחרבת. אמנם לא קל פה, אך מצד שני אנו זוכים לתקומה ושגשוג שעמנו לא ידע מאז ימי שלמה המלך.
לגבי הסטטיסטיקה – טוב, זאת כבר שאלה של אמונה ואני אדם מאמין. בעיני אין ספק שכבר הצלחנו לאתגר את ההסתברות הסטטיסטית להימחותינו מעל פני האדמה פעמים רבות. עכשיו השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה…
יובל
יובל.
יש לטעמי הבדל גדול בין מדינת ישראל כישות מדינתית, חוקתית עם ממשלה ריבונית ובין ארץ ישראל שהיא מונח גיאוגרפי ואין לו שום קשר לחוק ומדינה.
ארץ ישראל אינה מוכרת ע”י האו”ם, ע”י מדינות העולם וכד’.הניסיון של ארץ ישראל, קרי מתנחלים (חלקם לפחות) ליצור זיקה בין השניים היא אחת הסיבות לדעתי לאופן בו אנו נתפסים בעולם. לעולם נמאס מהכיבוש. מהצורך לעסוק שוב ושוב נושא הזה של ישראל ופלסטינאים. מדינת ישראל חייתה 19 שנה עם לגיטימציה בין לאומית שגשה ופרחה בין השנים 1948-1967. הגיע הזמן להפסיק את פרדיגמת ‘האתה בחרתנו’ להפסיק עם תג מחיר, שריפת עצי זית, סגר, כתר ושאר ההמצאות ולהתחיל להבין שאנחנו חיים באיזור שבו אנו צריכים להשתלב. אנחנו צריכים להגיע למצב של ויתור על חלקי ארץ ישראל כדי לאפשר למדינת ישראל להתקיים. מדינת ישראל וארץ ישראל אינם היו הך.
אם אתה רוצה לבדוק את הססטיסטיקה לגבי הסיכוי שלנו לפעם הבאה, בבקשה, אני לא כל כך רוצה.
יוסי
אם להשתמש במושגים של פיטר סנג’י, בעיני, ויתור על שטחים יהייה פיתרון סימפטומטי ולא פתרון יסודי לבעיה.
יתר על כן, אני לא חושב שהסתכלות על יחסי ישראל – פלסטינים – מדינות ערב, מהווה תיאור נכון של המערכת בה מתקיים הקונפליקט. יש פה הקשר רחב הרבה יותר: יחסי ארה”ב – רוסיה – סין, שוק האנרגיה העולמי, ההסתבכות של ארה”ב בעירק ואפגניסטן ומערכות ערכים ואמונות בנות מאות ואלפי שנים, הן רק חלק מהמימדים והתהליכים המשפיעים.
תוסיף לזה את האתגר המנהיגותי שקיים במערכת הבינלאומית, שאינה מאפשרת מנהיגות פורמאלית, או יצירת תרבות ארגונית משותפת וחזקה.
אני מודה שאיני רואה פתרון ריאלי למצבנו, אך כפי שכבר אמרתי, אני גם פחות מודאג ממך.
חשוב לי לציין שכמוך , אני מגנה את “פעולות התגמול” שנערכות היום כלפי פלסטינאים – זה לא נכון, לא מוסרי, לא יהודי ועושה נזק לכולם.
יובל
למרות חילוקי הדעות בינינו שמח על הדיאלוג.
אומר רק דבר אחד, גם אם אני מסכים לחלק מהניתוח שלך, עדיין השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים. לא מה הם, לא מה העולם, מה אנחנו עושים.
יש ספר של הסטריון בשם מוטי גולני שטוען שכל מה שהערבים השיגו ממדינת ישראל הושג בכוח משום שזה הדבר המרכזי שישראל מבינה.
יש לא מעט דוגמאות בהסטוריה של מדינת ישראל בנושא.
חוץ מזה מי אמר שאנחנו לא רוצים שלום.
כל בוקר כשאני נוסע באילון אני רואה שכתוב פקק עד השלום. אם זה לא מעיד על רצוננו הכן וחתירתנו הבלתי מתפשרת לשלום אני לא יודע מה כן יעיד?
🙂
אולי התשובה לבעיותינו תגיע מכאן:
http://www.facebook.com/home.php?#!/pages/Wiki-Peace-agreement-Israel-Palestine/128314020522214?ref=ts
לחובבי הז’אנר והדיון החשוב כל כך על עתידנו אני ממליץ בחום לעקוב אחר יואב קרני, שעורר את שאלת הדה לגיטימציה של ישראל עוד הרבה לפני המשט וערך את ההשוואה לדרום אפריקה עוד הרבה לפני המונדיאל.
הנה דוגמה: http://yoavkarny.com/?p=66608&utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+yoavkarny%2Ffeed+%28%E2%80%AB%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91+%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%99+%D7%91%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%98%D7%95%D7%9F%E2%80%AC%29&utm_content=Google+Reader
שוטטו בבלוג הנפלא שלו : http://yoavkarny.com/ ותגלו עוד הרבה חומר למחשבה ולדאגה.
כולנו מודעים למצב. מי יותר, מי פחות… גם מי שרגשית מתקשה להכיר בערעור הלגיטימציה ומאשים כל מי שמזכיר זאת בבגידה. גם מי שמונה את ההשגים. כולם מכירים במצב.
איך אפשר לפתור אותו – זו כבר שאלה אחרת.
ובשביל לפתור מצב מורכב ראשית צריך להבין אותו.
בוויכוחים בהם כל אחד מגן על עמדותיו אי אפשר להתקדם להבנה.
אם רוצים להתחחיס תכליתית, חייבים להתגבר על תחושות אי-נוחות, או בגידה, ולנסות לראות מה עומד למעשה מולנו.
אם מישהו רוצה להשתתף – אני מוכן.