בשנת 1990 השתתפתי בסדנת טוויסטוק.  הסדנא מאפשרת לחוות, לחקור וללמוד על סמכות, מנהיגות, יחסי כוח, השפעה ויחסי גומלין פורמליים וסמויים בין פרט לקבוצה, קטנה, בינונית וגדולה. חוויה מטלטלת. לא הייתי מורגל לסוג כזה של סדנאות. ישיבה במעגל, לא ברור מי המנחה, שתיקות ארוכות, נושאים שלכאורה לא מתחברים אחד לשני, הצפה של רגשות ותחושות והכל בסיר לחץ שמעורר לא מעט מחשבות. לקח לי שבועיים להתחיל לחזור לדבר ואחרי 4 שנים חוויתי חוויה מתקנת בתוכנית להנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב.

בסדנת הטוויסטוק היו כאלה שזו ההשתתפות הראשונה שלהם וקבוצת הוותיקים, שכבר השתתפו בסדנאות קודמות, בעלי רקע, ניסיון ו”קילומטרז”.  באחת הפעילויות המשתתפים המנוסים עבדו כקבוצה. לדעת המנחים הם עשו עבודה לא טובה. חני בירן, אחת המנחות המנוסות והחדות שפגשתי שיקפה לקבוצה הבלבול, את חוסר הידיעה ומיקדה את הקבוצה המנוסה בכך, שלמרות הניסיון והידע, הם התברברו והלכו לאיבוד תוך כדי המשימה.

 נזכרתי בסיפור הזה כשראיתי את שתי תוכניות הראשונות של הקברניטים בערוץ 10. התכנית עוסקת בראשי הממשלות בישראל ואפיין חלק מתהליכי קבלת ההחלטות שלהם. בשתי התכניות הראשונות, הסתבר שלא מעט מקריות, יצריות, ניצול הזדמנויות רגעי ופוליטיקה קטנה, אם לא קטנונית, עובדים שעות נוספות בקבלת החלטות הרות גורל. תוצאה טובה לא אומרת בהכרח שהתהליך היה נכון.

עובדים חושבים לא פעם, שהמנהלים שחשופים ליותר מידע, עברו הכשרות ויש להם ניסיון, יודעים טוב מהם ולכן יקבלו את ההחלטות הנכונות…אז זהו, החשיבה הזו לא תמיד נכונה. גם מנהלים, למרות שהם חשופים למידע, בעלי ניסיון ורקע, הולכים לעתים לאיבוד, הם רק מציגים מצג שווא של ביטחון. האמת היא שלא פעם, הם ממש לא בטוחים.

מסקנה, ספקנות שאינה מקבלת כמובן מאליו את אמירות והבטחות של “אלה שלמעלה”, הם מתכון טוב, לבחינת החלטות ושיפור ביצועים.