כולם רוצים לנהל כמו סטיב ג’ובס. הוא מהווה השראה לכולנו. חדשנות, יצירתיות פורצת דרך, שינוי כללי המשחק העולמיים. בקיצור חלומו של כל מנהל באשר הוא.

בכתבה שפורסמה בכלכליסט בסוף השבוע מתפרסמות עדויות של אנשים שעבדו תחת ג’ובס ומעידים כי סגנון הניהול שלו, המושפע, איך להגיד את זה, מהנוזל הצהוב שכשהוא פוגש את תאי המוח הוא לא מיטיב עמם. והוא לא לבד. הכתבה מביאה דוגמאות למנהלים נוספים הנחשבים לפורצי דרך שסגנון הניהול שלהם פוגעני, מעליב, ומזלזל.

דוגמאות נוספות הם הבנקאים בוול סטריט ערב המשבר, ההתנהלות היהירה והשחצנית של מנכל”י בנקי ההשקעות. כולם רוצים את התרבות הארגונית של דיסני, אף אחד לא מציין את ההתנהגות הניהולית של מייקל אייזנר מנכ”ל דיסני לשעבר.

דרך דוגמאות אלה עולה, בכתבה, השאלה מה כוח עושה לנו כבני אדם. מסתבר שכוח לא מטיב עימנו.
אנחנו מפסיקים לראות אחרים, בעיקר כאלה שאינם שווי כוח לנו, הם הופכים להיות שקופים. אנחנו פחות אמפטיים, ומרגישים שיכולים להרשות לעצמנו יותר ויותר. משהו שקשור למוח, לתפיסת המציאות, למה שאנחנו מרגישים או חושבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

אני מחכה לכתב האמיץ שיעיז לספר לנו על מאחורי הקלעים של הניהול הישראלי, אלה שמפארים את עמודי החדשות בעיתונים הכלכליים. איך הם מנהלים ומתנהלים עם עובדיהם. יהיה מרתק.

מסקנה?
בפעם הבאה שאתם קוראים ספר ניהול על מנהל תותח ששינה את פני החברה שלו, משהו בסגנון “איך לנהל כמו…” או “הסודות הניהוליים של…”, תזכרו שיש גם צד אפל לירח.